<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין הקבורה</h1>
<h2>דף כט.</h2>
בפ' מי שמתו (ברכות י"ח א') ת"ר לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס"ת בזרועו ויקרא בהן ק"ש ויתפלל ואם עשה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו, ודוקא בתוך ד"א דאמר מר מת תופס ד"א לק"ש אבל חוץ לד"א שרי. בבני העיר (מגילה כ"ט א') ת"ר בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעין בהן בהמה ואין מוליכין בהן אמת המים ואין מלקטין מהן עשבין מפני כבודן של מתים ואם לקט שורפן במקומן. ובאבל (פי"ד) אין מוציאין אמת המים לבית הקברות ולא יעשה שם שביל ולא ירעה בהמתו שם ולא יטייל בהם ולא יעשם קפנדריא ולא ילקט משם עצים ועשבים ואם ליקטן אסורים בהנאה ואם בשביל בית הקברות עצמו מלקטן ושורפן במקומן. והתם תנן קבר חדש נמדד ונמכר ונחלק והישן לא נמדד ולא נמכר ולא נחלק, פי' לא נמדד אין מודדין אותו לידע כמה מתים נקברו במקצתו שיתנו אותה מדה למתים אחרים כנגדן, ולא נמכר משום פגם משפחה, ולא נחלק בין היורשין אלא כולן נקברין שורות שורות לעצמן והכל מפני כבודן של מתים.
